אורלי שדה (M.S.W)

מטפלת זוגית פרטנית ומשפחתית

0543978838


להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח



אורלי שדה על - ריצת המרתון                                           
  
בתקופה האחרונה יותר ויותר אני נחשפת לאנשים בגילאי 35-50 שמחליטים פתאום באמצע החיים שהם רצים מרתון. פעם ,לא מאוד פעם ,לפני עשור ,הריצה הזו של 42 ק"מ הייתה שייכת לספורטאים מקצועיים נדיר היה שמישהו שאינו עוסק בספורט כמקצוע יעשה את זה. קראנו לו מטורף,השתגע או מחפש את עצמו.....
 
מה קרה? ה- 42 ק"מ לא התקצרו הם אותו מספר ק"מ . היום  ומעניין לחקור נתונים מדויקים- זו תופעה ,נשים וגברים מחליטים  ומגבשים תוכנית עבודה ,מתאמנים מספר חודשים  מצליחים  והופכים למנצחים ,עושים את המשהו שנראה להם מספר חודשים קודם לכן, כבלתי אפשרי.
 
מאיפה הזמן? וזו הקדשה של זמן רב ,אימונים מפרכים של שעות רבות  ביום.  מאיפה הכוחות האנרגיה? אנחנו הרי תמיד עייפים, מאיפה הפניות ?הרי כולנו תמיד כל כך עסוקים וטרודים  ואין לנו אף פעם זמן לסידורים יומיומיים פשוטים.
 
הבנתי  מהאנשים כי מדובר באימונים הכוללים  שעות אין ספור של ריצה,הקפדה על תזונה מיוחדת ,תוך לקיחת ויטמינים ומינרלים  ,שעות של שיעורי מתיחות ,יוגה ,פילטיס ומעל הכול מוכנות נפשית : נחישות ,התמקדות במטרה .
הבנתי שהתהליך מלווה בפציעות רבות ,כאבים פיסיים של השרירים צורך בהיעזרות באנשי מקצוע כמו קבלת הדרכה תוכנית "ממדריכי ריצה " ( שזהו גם מקצוע חדש שהתפתח בעשור האחרון) וליווי תוך  השקעה כספית  ולחץ נפשי רב  כמובן שישנו גם האלמנט של התחרות ,והמתח הנפשי המתלווה לכך.
 
זהו ספורט שלהערכתי התחיל ביוון הקדומה  ופורץ לאחרונה כמגיפה . למה? ולמה (הערכה שלי ,שלא נבדקה) טווח הגילאים הוא דווקא בקרב המבוגרים יותר, שהם גם הרצים המהירים יותר.
 
אתמול במקרה שמעתי שיחה בחדר כושר בין  אישה בת 35 שהצטרפה לאימוני מרתון שעושה בעלה, עם רץ מרתון וותיק .היא סיפרה :  "אני רצה 70 ק"מ לשבוע ,האחרות שמתאמנות  רצות 90 ק"מ אני בקליל ,פוחדת להיפצע " אותה אישה מתאמנת לתחרות שתיערך בסוף החודש ,היא מתאמנת פחות מחצי שנה , היא חדורת מוטיבציה ומדברת כמעט רק על זה ,היא מלאת אושר וסיפוק.
 
כולנו מחפשים .... מחפשים את האושר הזה ,השמחה שמלווה את ההישג. כאן השמחה היא פועל יוצא של הניצחון של הנפש על הגוף. הרוח  מנצחת את כאבי הגוף . אנחנו רוצים מאוד ,מסמנים מטרה ,כואבים אבל ממשיכים ובסוף משיגים אותה .
אני רצה עד 10 ק"מ סובלת ,כואבת ,מחכה שייגמר וחולמת על הרגע שאחרי ,על הקפה...חושבת על הכאב הסבל הייאוש ,הפחד שבריצת 42 ק"מ.
 
אין ספק שזהו מסע . מסע טיפולי . מסע תרפוייטי . מסע בו יש רק מנצחים .והניצחון הוא של הראש ,הנפש, הרוח הנשמה, על הגוף על הפיתוי להפסיק ולוותר  .הם מחליטים ולא מוותרים.
 
חשבתי האם גם בתחומים אחרים בחיים הנפש שלנו כל כך חזקה ? האם גם בתחומים אחרים ,משימות ,יעדים מטרות שאנו מציבים לעצמנו האם גם שם אנחנו כל כך חדורים ולא מוותרים ?
 
בנישואים ,האם גם שם זה מסע?.
האם הזוגיות ,החברות, השותפות זהו לא יעד או מטרה שהגשמתה תיתן לנו ניצחונות רבים אחרים כמו שקט נפשי ושלווה שיאפשרו לנו לכבוש הלאה  ?
 
ההשקעה בזוגיות ,המאמץ הנדרש  הוא מסע של עבודה ארוך בדומה למרתון – אולי דומה יותר למספר מרתונים. כואב ועם פציעות כמו המרתון וצריך להשקיע בו, פניות ,זמן ,אנרגיות ולקחת הדרכה ועזרה כמו במרתון.
 
אנו מבינים שאם אנו רוצים משהו נשיג אותו  ומה עם הזוגיות?
 
                                                                                         אורלי שדה (m.a)
                                                                                         מטפלת זוגית ופרטנית.  

 
לייבסיטי - בניית אתרים